<h1>העיטור אות ש' שלישות ממון</h1>
<h2>דף יא:</h2>
גרסינן בפרק קמא דגיטין האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי רצה לחזור בשניהם יחזור דברי ר' מאיר וחכמים אומרים חוזר בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים. ואמר רבי יוחנן התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה כגון ההוא דיימר בר חשו דכתובות פרק הכותב (פ"ד:) דאמר ליה לשליחא זיל תפסה ניהלי. כגון שליח או אדם מן השוק דומיא דמי שלקט את הפאה. אבל התופס לבעל חוב במקום שאינו חב לאחרים קנה. התופס לבעל חוב במקום שיש עליו כתובת אשה לא קנה וחייב לחלוק הממון ביניהן לכל אחד ואחד כפי מה שחייב להם אלא אם כן עשה ברשות הלוה כגון האומר הוליך שטר שחרור זה לעבדי והאדון חוזר בשליחות והשליח מחזיק בגט שחרור העבד ותופסו בעל כרחו של אדון ומשנתינו דקתני לא יחזור משום דכל האומר תנו כאומר זכו דמי והוא הדין בהוליך למאן דאמר הוליך כזכו. ור' לוי פירש במקום שחב לאשה בכתובתה. ודייקי רבוותא תנו כזכי בדבר שהוא ברשותו אבל בדבר שאינו ברשותו כגון מציאה לא כדגרסינן בריש גמרא דבבא מציעא (י'.) דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי. ומסתברא דהתופס לבעל חוב במקום שלא חב לאחרים שוי נפשיה עבד לוה לאיש מלוה וכיון שקנה נפטר הלוה והתופס חייב באחריותו. והולך מנה שאני חייב לו לא דמי לתופס לבעל חוב דשליח דלוה ולא שוי נפשיה שעבוד ואחריות על שניהם. והלכך לוה שפרע לערב הוה ליה הערב כתופס לבעל חוב במקום שאינו חב לאחרים דקנה.
<h2>דף סד.</h2>
כתב שליש בכך וכך בשבת וכו' איך אמר לנא פלני בר פלני הוו עלי סהדי וקנו מנאי וכתבו וחתמו בכל לישנא דזכותא והבו ליה לפלני בר פלני דצביתי ברעות נפשאי ואשליטת ואשלישת על ידיה כך וכך זוזי דליתון יתהון לפלני בר פלני או דלזבון בהון ארעא וליתהמן בשלישות דא בכל מאי דעביד בהון דאדעתא דהכי יהבית בידיה בשלישותא ואשליטתיה דלהות מהימן ולא יהא לי רשותא לערעורי עליה וליתהימן כתרי בכל מאי דאמר ועביד בהאי ממונא ושטר שלישותא דא קבילית עלאי כחומר כל שטרי אשלטתא והימנותא דנהיגין בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרא וקנינא מפלני בר פלני לפלני בר פלני בכל מאי דכתיב ומפרש לעיל במנא דכשר למקניא ביה. ואם הן שנים שנותנין ממון ביד שליש כותבין כך איך אמרו לנא וכו' הוו עלן סהדי וקנו מיננא וכתובו וחתומו וכו' ומנינן לפלני בר פלני דא שליש ושוינן בידיה כך וכך זוזי למעבד עסקא ובכל מאי דהוא עביד בהון לית לן רשותא לערעורי עליה אי נמי לא יהא ליה רשותא למיתן לחד מיננא עד דניתי לדינא קמי דייני פלני ופלני וכו' והכל לפי התנאי.
גרסינן בפרק האומר הודאת בעל דין כמאה עדים ושליש נאמן משניהם זה אומר כך וזה אומר כך השליש נאמן אימתי בזמן שהשלישות יוצא מתחת ידו אבל אין השלישות יוצא מתחת ידו הרי הוא ככל אדם כלומר הרי הוא כעד אחד ונתבע חייב שבועת התורה. וכתב הרב המחבר שליש שהוא כשאר אדם ומחייב שבועה לנתבע כגון ששניהן נסתלקו מעל השליש ואין להם עליו שום תרעומת. ובתשובה לרבינו האי שליש נאמן בלא שבועה דחזקה אין אדם חוטא ולא לו דאטו ההוא דנפק שטרא מתותי ידיה ואמר ידענא ביה דפריעא הוא והימנוה מי אצרכוה שבועה ומעשים בכל יום כשהשלישות יוצא מתחת ידו נאמן בלא שבועה. לבעל מתיבות אמור רבנן שליש קרוב נאמן דהא אמרינן שליש נאמן משניהם מאי טעמא דהא הימנוה ותנן (סנהדרין כ"ד.) נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך אינו יכול לחזור בו וכו'. וכל זמן שהשלישות בידו נקרא שליש ואף על פי שעבר הזמן שהיה לו להחזיר לאחד מהם ולא החזיר עדיין הוא שליש ונאמן. ומסתברא דאם נעשה שליש לזמן ידוע ועבר אין לו ליתן אלא בפני שניהן ויבא בפני בית דין ויפרש בפניהם ענין השלישות שמא יפול ביניהן מחלוקת ואם יוציא השלישות מתחת ידו לא יהא נאמן אלא כעד אחד לפיכך צריך שיכתבו בית דין ויחתמו הענין או שיודיעו תחלה כי היכי דכתבינן בנפרעת שלא בפניו בכתובות.
